טור זה נכתב בכאב ותוך הסתייגות והבחנה ברורה, בין הנסיבות שבהם הוא נכתב, ובין הבעיה שמוצפת ועולה שוב ושוב.
יאיר כרמי, ירושלים
ליל שישי האחרון, השעה שתים עשרה בלילה, שעה מאוחרת לכל הדעות. בשעה זו בדרך כלל, נמה את שנתה בשלווה, כמו כל הילדים בגילה, גם הילדה שרה רובינשטיין ממודיעין עילית. במקום זאת, נפרדו ממנה באותה השעה הוריה ובני משפחתה ההמומים, בהלוויה כואבת ומדממת עד תהומות הנפש.
כל חטאה של שרה הקטנה, היה בכך שהיא העזה לחצות את הכביש במעבר החציה הסמוך לביתה, שעה שרכב הצלה היה בדרכו לאירוע חירום כלשהו. אין ברצוני וביכולתי לקבוע כלל וכלל, האם נפלה רשלנות בנהיגתו של נהג רכב ההצלה, הדברים יתבררו ככל הנראה בהמשך.
לאחר שמע השמועה הנוראה, ישבתי עם עצמי וליבנתי את הדברים. לכאורה, כך חישבתי, נפגע כאן אדם נוסף כתוצאה מהתאונה האיומה. אותו אדם שרכב ההצלה מיהר לסייע בעדו, יתכן שאף היה מקרה חרום רפואי שלא טופל כתוצאה מהתאונה. אולם מהרה הבנתי שמסתבר יותר שלא קרה כלום בנקודה זו. ולו בשל העובדה המוכרת, שעל כל ארוע קטן וזוטר מבחינה רפואית, מוקפצים עשרות כוננים, שנראה שהם רק ישבו כל הזמן והמתינו לאיתות שיקפיץ אותם לאירוע הבא. אדגיש שוב, הנושא כשלעצמו מאוד רגיש וברור הדבר שמוטב יוקפצו האנשים במשך שנים לחינם, בכדי שברגע האמת, לא ישאר חלילה אדם שלא ינתן לו מענה. יחד עם זאת, במבט מערכתי, וודאי שצריך וחייבים לתת על כך את הדעת, איך לשפר ולייעל את המערכת כך שתדע לתת מענה ממוקד ומדוייק.
שח לי חבר, לפני כחודש בלעה ביתי בת השמונה חודשים, חלק של משחק. העזתי להתקשר למוקד החרום ולהזעיק עזרה. עוד לפני שהגיע האמבולנס, כבר נראה היה הרחוב כזירת אירוע רב נפגעים. אופנולנסים, בימבולנסים ולקינוח גם כמה חובשים על אופניים חשמליות, הצטברו בכל פינות הרחוב. כמובן שההתרחשות לא נעלמה מעיני הסקרנים הרבים, שהצטברו בזוויות הרחוב כמו בטריבונות של 'טיש חסידי' רב משתתפים. שבועות אחרי, אומר לי חברי בכאב, כל מי שאני פוגש אותו, מדבר איתי רק על מה שקרה לבתי. זאת בעוד, שבאמצעות כמה חבטות הגונות בגב, החליק החפץ הזר החוצה, עוד בטרם הגיע המתנדב הראשון. אני לא יודע, הוסיף החבר, האם במקרה החרום הבא, לא תגרום החוויה השלילית שעברתי, להיסוס מסויים לפני שארים את הטלפון לקריאת עזרה.
יש כאן, שתי נקודות, שחשוב לשים לב אליהן. הראשונה, הוזכרה כבר, בקשר לרתיעה של אנשים מפירסומי הניסא שיערך להם ברגע שיזעיקו עזרה והחשש שהרתיעה חלילה תמנע אנשים שבאמת זקוקים לכך, מלבקש עזרה. השנייה, זהו החשש מהתרופפות בתחושת הדריכות של המתנדבים, אחרי שנים רבות של אזעקות שווא.
כיוון שאנו כבר עוסקים בנושא זה, נוסיף לרשימת הדברים הטעונים שיפור, את המורכבות המובנית שקיימת בתחום זה של הצלת חיים. מורכבות, שעד עצם היום הזה, לא ניתן לה מענה. ראשית, בתחום זה, התנקזו אחוזים לא מבוטלים של יצר העסקנות הטבוע בנוער שלא מצא את מקומו בישיבות. העיסוק בתחום זה, איפשר ומאפשר לנוער זה, גישה לציבור החרדי מזווית שונה. במקום נקודת המוצא הבעייתית שלו כנוער בעייתי, מגיע הנער כבעל כוח ועוצמה, פתוח לציבור הרחב, יחסית לחברו שכן הצליח בלימודיו ומפלפל בסוגיות אביי ורבא. עובדה זו, יצרה ברבות השנים, סוגיה חינוכית מדרגה ראשונה, סביב השאלה איזה יחס ראוי ומכבד, ניתן להעניק, בלא שהדבר יפגע בעליונותם וברוממותם של לומדי התורה.
נקודה נוספת הרובצת לפתחו של הציבור החרדי, היא פתיחות היתר המאפיינת את פעילותם של ארגוני ההצלה. בין הרפורמות שהוחדרו על ידם, ניתן למנות כמה שהמשמעות שלהם היא הרת אסון. כמו זו של הכנסת חובשות ומתנדבות לפעילות שוטפת שבחלקה אף צמודה לגברים. ארגונים אלו, הפכו עצמם במהלך השנים, לגשר המגשר בין החברה החרדית לחילונית, דבר שאף אחד לא ביקש ולא ציפה מהם שיעשו.
והנקודה הכואבת ביותר, שבעצם כל המי-מש הזה שמתחולל נגד עינינו, לא קרה בהדרכתם או בהנחייתם של גדולי ישראל, שהחליטו להרים את הכפפה ולאמץ את הצו של 'ונשמרתם' בדרך זו של הפיכת כל צעיר חרדי שלישי ל'הצלה'ניק', אלא דווקא ההיפך הוא הנכון, ריבוי המתנדבים נובע מהחלטתם של כמה מלחכי פינחה המיודדים עם ארגוני הרפורמים ואנשי השירות האזרחי, שהתרימו את ייצר הנתינה הטבוע בדמם של החרדים כתוצאה משנים של חינוך להטבה ונתינה, וכתוצאה של שנים של לימוד תורה המביאה לידי 'ואהבת לריעך', ובדרך זו משכו אותם מאהלי התורה לכיוונם של האמבולנסים ולאחר מכן הרכיבו אותם על האופנוע, כאשר לכל הצדדים ברור שבסופו של מהלך ניתן לומר שעל כל אופנוע כזה מורכבת מצבת אבן אשר תחתה טמון תלמיד חכם שכיום ראשו אינו טמון בגמרא, אלא באייפון בהמתנה לקריאה הבאה.
ואם לכל הפחות היה מועיל ומציל חיים… אך במציאות הקיימת, רוב הסיכויים שכאשר יגיע מיודעינו לזירת האירוע, הוא ימצא את עצמו עד לוויכוח בין נציגי הארגונים השונים, מי המפקד באירוע, ולמי מגיע הקרדיט. (או לחילופין – חלילה, מי אשם בתוצאות).
הקריאה היא לממונים על ארגונים אלו, אנא, השקיעו את מרצכם וכוחכם בפיתרון הולם לבעיה שהוצגה בטור זה, כי אכן, דבר זה הוא בנפשינו!
